מחסום לדמנציה וחיזוק החיוניות בקרב קשישים – שיטת תיגוף

מחסום לדמנציה וחיזוק החיוניות בקרב קשישים – שיטת תיגוף

הקדמה


פעילות גוף, תנועה, ריקוד ומוזיקה, מוכרות כבעלות השפעה טובה על הבריאות בכל גיל (Baron, 2015). זה מכבר הוכרה המוזיקה כבעלת כוח השפעה על הנפש ועל הגוף כאחת. הפעילויות הנ"ל ואחרות, ובעיקר פעילות בתיפוף, מציגות עדויות, שרק מתרבות, באשר ליתרונות של תיפוף כתמיכה לריפוי ולשימור האישיות. מחקרו של  ברון, שפורסם בתחום הפסיכולוגיה הקלינית, מתמקד בחוויה הפנומנולוגית של תיפוף קבוצתי, במיוחד בנוגע לחוויה של מנחה התיפוף. גם נילי דור-האלה, מנחת קבוצות ומטפלת גוף-נפש, טוענת שלתיפוף ערך גבוה לבריאותנו והוא מצוין למערכת החיסונית בגוף. עוד טוענת דור-האלה, שהתיפוף מעולה להרגעות מסערות הנפש ותורם מאד לנשמה, בהיותו כלי לביטוי חופשי של העצמי. בכלל למוזיקה יש ערך גבוה ככלי טיפולי. האנה מטה רידר (Hanne Mette Ridder), ראש התוכנית לדוקטורנטים בתרפיה במוזיקה, באוניברסיטת אלבורג שבדנמרק, טוען שבספרי לימוד עדכניים מהעשור הנוכחי, מתוארים תרגול קליני לטיפול במוסיקה עם קשישים או בטיפולי דמנציה. ספרים ומחקרים נוספים מצביעים גם על טיפול במוזיקה כמשאב עבור יישומים קליניים לטיפול בדמנציה. במאמר זה אבקש לטעון, כי התיגוף, כלומר התיפוף על הגוף, מהווה כלי משולב, שתורם את האפקט הטיפולי שיש במוזיקה, בתיפוף, בתנועה ובריקוד ויש בו כדי לעכב תהליכי דמנציה ואף להביא לשיפור במצבם של קשישים שחולים בסוגי הדמנציה השונים.

דמנציה


דמנציה זו תסמונת שמשפיעה על זיכרון, חשיבה, התנהגות ופעילויות בחיי היומיום, ומהווה את אחד הגורמים העיקריים לנכות ותלות בקרב אנשים מבוגרים (Ridder, 2016). לטענת הגרנטולוגית הותיקה, רחל ברנבאום, מחלת הדמנציה גורמת לירידה בתפקודו של הסובל ממנה, כשאחד הגורמים הבולטים להידרדרות הוא חוסר מעש והימנעות מפעילות פיזית. מי שלוקה בדמנציה עלול לחדול מלהתלבש לבד או לאכול בכוחות עצמו. ולעומת זאת, הפעלה פיזית מונעת את ההידרדרות הזו ואף עשויה לסייע לאדם לשמור על כושר של התנועה, השרירים, על שיווי המשקל, על צפיפות העצם ועל זרימת הדם (ברנבאום, 2010). ההשפעה הפיזית, הפסיכולוגית, החברתית והכלכלית של דמנציה על האדם מאסיבית. מחלה זו משפיעה לשלילה גם על המטפלים, המשפחה וקהילה (Ridder, 2016).

ככלל, טוענת ברנבאום (2010), שהפעלת אדם עם דמנציה עשויה למנוע, ולפחות למתן, תחלואות נלוות של המחלה, דוגמת בעיות שינה, אכילה ועצירות. מי שפעיל במהלך היום בעיסוקים שונים שמניעים אותו, גם אוכל וישן בלילה טוב יותר וסובל פחות מעצירות. ובכלל, איכות החיים של מי שמשתתף בתכנית הפעלה מגוונת, טובה יותר מבחינה פיזית ונפשית, ממי שאינו פעיל. למי שיש פעילות לפניו, גם יש סיבה טובה לקום בבוקר ולהתלבש, גם אם הכישורים פחותים. עצם הכשירות והיכולת לעשות דברים, יוצרת הרגשה נעימה יותר, דימוי עצמי גבוה יותר וכבוד עצמי. אם כן, מסכמת ברנבאום, ברור שרצוי להפעיל אנשים הסובלים מדמנציה והשאלה היא – במה ואיך? הטענה במאמר זה היא, שהתיגוף עשוי לסייע לחולי האלצהיימר ושאר הדמנציות, כשם שהתעמלות בוקר מסייעת לכל אדם בתפקודו השוטף. קבוצת חוקרים הסיקה שטיפול במוזיקה מצמצם את התרגשות שמלווה את הדמנציה לטווח הקצר, ממתן חרדות ותופעות התנהגותיות, במיוחד אם ההתערבות במוזיקה הופעלה במשך יותר משלושה חודשים (Ridder, 2016).

תיפוף הגוף


אם למוזיקה ולתיפוף האקטיבי השפעה על בריאות הגוף והנפש, לתיפוף הגוף השפעה שאף עולה על אלו של המוזיקה ושל התיפוף הרגיל. התיפוף על הגוף עוד מוכר מתרבויות הקדמונים. האנתרופולוגים קמפבל וסקוט-קסנר שחקרו את התיפוף על הגוף בתרבויות העבר השונות, הסיקו שהגוף נחשב לאחד מהמקורות הראשונים להפקת צלילים מוזיקליים. ככל הנראה ששורשי תיפוף הגוף נעוצים במסורת הריקוד השבטי האפריקאי, שהובאה לארצות הברית על ידי העבדים ושימשה כדי לבדר את עצמם וכן למטרות תקשורתיות, לאחר שבשנת 1739 נחקקו חוקים נגד שימוש בתוף על ידי העבדים, לאחר שתופים שימשו ככלי מרכזי בהתקוממויות העבדים. הכורים שעבדו בעבודות כפיה בדרום-אפריקה, יצרו תקשורת חלופית על ידי תיפוף על הגוף ועל המגפיים כדי להעביר מסרים מאחד לשני, מכיוון שנאסר עליהם לדבר. ככל הנראה שתיפוף הגוף ממשיך להוות ערוץ תקשורתי גם היום. הצאצאיאדה שנערכה ברמת השרון, הדגישה את הפעילות של סבתות וסבים עם נכדיהם, ובה צוין התיפוף על הגוף ככלי חשוב לתקשורת בין הדורות.

בתיגוף משמש הגוף בתור כלי הנגינה. כך ניתן להפיק צליל מכלי הנגינה הטבעי שברשותנו ומורכב מחמישה צלילים עיקריים: 1. רקיעת הרגליים. 2. מחיאת כפיים. 3. טפיחה על הירכיים. 4. טפיחה על החזה. 5. קליקים-אצבע צרדה. התיפוף על הגוף יוצר תנועה והופך את הנגינה על הגוף לתנועה וריקוד באמצעות מחיאת כף, הנעת ירכיים, רקיעת הרגליים ועוד איברים בגוף, שמשמשים להשמעת הצלילים. התיגוף תורם בהיותו אימון גופני, מניע למשמעת עצמית, מחזק הקשבה, ביצוע וריכוז ומפתח מיומנויות בין-אישיות. תיפוף על הגוף מהווה מוטיב ריתמי. ככלל, קצב ומקצב הם מושגים מרכזיים בתיגוף. קצב מתאר חזרה ומחזוריות ומקדם את הפן הפיזיולוגי (נשימה, הולם לב, קצב זרימת הדם; תנועות הגוף כמו הליכה, ריצה ודומיהם, שמושתתים על קצב. הפעימות הקצובות, בדומה לפעימות הלב, בונות את הדופק, שאפשר לחוש בו אף כשאינו מושמע מפורשות. לכן יש יתרון לאימון בקצב, כפי שהדבר נעשה בתיגוף ויוצר אצל המנגנים תחושת עצמה אישית, ופתח את המוח ותורם לפיתוח הקואורדינציה והיכולת לבצע אינטגרציה בין פעולות שונות.

התיגוף ככלי טיפולי בגיל השלישי


מהנאמר עד כה ניתן ללמוד שתיפוף הגוף, או התיגוף כפי שמכונה נגינה זו בשנים האחרונות (כשהקרדיט על השם שייך למפתח התיגוף, המוזיקאי ואיש החינוך אייל גלזנר), עשוי לתרום לקשת רחבה של גילאים, ובהם ילדים, בוגרים, קשישים וכך חולי אלצהיימר ודמנציה בכלל. כשמדובר במוזיקה, הרי שמחקרים שונים מצאו שיש לה השפעה מתונה על חרדות ותופעות התנהגותיות, במיוחד אם ההתערבות במוזיקה הופעלה במשך יותר משלושה חודשים. השפעות של התערבויות מוסיקליות על תוצאות שונות אצל אנשים עם דמנציה מודגשת גם במחקרים בינתחומיים. נמצא שמוזיקה מגדילה את המעורבות החברתית ואת משך המעורבות (Ridder, 2016). מדובר אפוא בתהליך, שבו למוזיקה תפקיד מרכזי. עם זאת, התיגוף, למרות היותו מוזיקה ואף נמנה בקטגורית המוזיקה, הוא אינו רק מוזיקה. כעת יתברר שבתיגוף נכללות מיומנויות נוספות, ובהן תנועה, קצב, ריקוד וכמובן מוזיקה, כשלכל אחת מהמיומנויות הללו בנפרד, ערך מוסף  בשיקום רפואי, וכשכל המיומנויות הללו נפגשות בפעילות אחת, כפי שניתן למצוא בתיגוף, הערך המוסף שלהן גדול מסך כל הערכים שיש לכל מיומנות. התיגוף מאפשר פעילות ברוטינה יומיומית ועם זאת תוך תהליך של שינוי. לכן התיגוף עשוי לאפשר שיקום הדרגתי של חולי דמנציה, תוך הענקת אנרגיות מוספות ויצירת עניין לקשישים ואף מתן משמעות חדשה לחייהם, האישיים והחברתיים.

כשמדובר בטיפול באמצעות אמנויות בכלל, ממליצה איה זלוטוגורה, מרפאה באמנות, לאפשר למטופלים לבחור באופן אישי ואינדיבידואלי את תחום העיסוק האמנותי. בחירה זו, לטענתה, מחזקת את הדימוי העצמי של המטופל. מטופלים רבים בגיל השלישי מעדיפים את התיגוף ויש לכך מספר סיבות. ראשית, למטופלים רבים אין ידע מוקדם בסוג מסוים של אמנות או במלאכת יד כלשהי. פעילות גופנית אינה מצריכה ידע מוקדם, כיוון שזו עבודה עם מדריך, שרגיל לרוב לעבודה עם אנשים בעלי כושר מוגבל. שנית, אם יש דבר מה שבו חפצים הקשישים שפוקדים מועדונים שמיועדים להם, ולחלופין חיים במסגרת דוגמת בית אבות, הרי זה להיראות צעירים ולהתנהג כצעירים. פעילות שיש בה תנועה מסייעת להם להפגין את יכולותיהם בפני המין השני, במסגרת שבה החיזור לגיטימי ונפוץ, יותר מאשר בכל מסגרת אחרת. תנועה חשובה בגיל השלישי, גם מסיבות בריאותיות, גם תפקודיות וגם כדי לחזק את הביטחון העצמי. התיפוף בכלל והתיגוף בפרט, מפעילים את הגוף, ומטמיעים את הקצב במשתתף. כשמדובר בקשישים, ובעיקר בחולי דמנציה, אין צורך ללמוד טכניקות תיפוף ומקצבים שמוכתבים למתופף. נילי דור-האלה טוענת שאנשים רבים מגלים את המתופף האותנטי בתוכם. אותו מתופף אותנטי ששוכן בגופם של כל אחת ואחד, מבקש לפרוץ החוצה, אם רק יאפשרו לו לעשות זאת.

כשמדובר במתופף האותנטי, ששוכן בגופו של אדם, הרי מתבקש גם שהכלי יהיה צמוד אליו, דווקא לנוכח הפנימיות שמאפיינת את התיפוף הזה. התיגוף מספק גם את כלי הנגינה, הלא הוא "התוף" התוך-גופי, גם את המתופף וגם את הקצב, ובנוסף לכך גם את התנועה שחיונית לאדם מבוגר, להמשך חיים פעילים. התיגוף מספק חיים פעילים וגם משפר את מבנה הגוף, כך שמפיח בו את התקווה לשיפור. השילוב של מוזיקה, תנועה וקצב יוצר תנועתיות שדומה לריקוד. שושנה הירש, מרפאה בריקוד, טוענת שהשימוש בריקוד ובתנועות גוף בריפוי קיים כבר מאות שנים בתרבויות שונות. יתר על כן, בריקוד ניתן לזהות את התחושות של בני אדם לגבי עצמם ולגבי אחרים, מצבים נפשיים מתח שרירים, אופן נשימה ותנועה. התיפוף על הגוף מספק את כל מרכיבי הריקוד ואף יותר מכך. ניתן לראות בו את הקואורדינציה אצל האדם, את הקשב שלו, את תוחלת היצירתיות ואת האינטראקציה שלו עם הסביבה. על כן התיגוף עשוי לסייע, הן לאבחון והן לתהליך הריפוי.

סיכום ומסקנות


למוזיקה, תנועה וקצב, קיים ערך ריפוי גבוה. ערך מרפא זה הוא בעל משמעות גוברת לגבי קשישים, שעומדים על סף הדמנציה או שכבר חווים את הדמנציה. קשישים אלה מתקשים בפעילויות בסיסיות וכשהם חולים בדמנציה, מצבם נוטה בדרך כלל להחמיר. יש עדויות רבות, שתומכות במחקרים מעטים למדי, שהתיפוף מסייע לייצוב האישיות ולתפקוד יומיומי במצבים של מחלות זקנה. תיפוף טוב  כפעילות לאנשים בדמנציה או על סף דמנציה ונמצא שטוב ממנו הוא תיפוף הגוף. בתיפוף הגוף, התיגוף, מתחבר האדם לגופו, תוך מיצוי מלוא היתרונות שיש בתיפוף, במוזיקה בכלל, בתנועה ובריקוד. ככל שגובר קצב התיגוף, כך נוצרת מין אקסטזה, שהופכת את התנועה של גוף האדם לריקוד.

לריקוד יתרונות רבים. האדם שרוקד, הוא רוקד קודם כל עם עצמו, מביע את עצמו ומרגיש אוטונומי בתנועותיו. גם כשהוא רוקד ריקודים שמחייבים תנועה שמתואמת עם שאר המשתתפים, הוא מכניס לריקוד את יכולותיו, גם אם הן מוגבלות, ובכך מביע את שפת הגוף שלו ויכול לתקשר עם סביבתו. תנועה היא חלק מהריקוד, אולם עדיין אינה ריקוד. גם קצב הוא חלק מהריקוד, אבל קצב יכול להיות גם במוזיקה. רק תיגוף הוא בהכרח גם קצב, גם תנועה, גם מוזיקה וגם ריקוד. כמו בריקוד, גם התיגוף מחייב סינכרוניזציה עם יתר המשתתפים. כמו בריקוד, המוזיקה יכולה להנחות את התיגוף, אולם אינה יכולה למלא את מקומו, לא מבחינת הצלילים ולא מבחינת האוטונומיה של המתגף. התיגוף הוא סוג של שליטה בכלל המיומנויות הקצביות והיתרון של הקצב הוא גם בחזרתיות, כלומר ברוטינה חדשה ושונה שאליה נכנס האדם בעולמו הפנימי, בעוד שאותה רוטינה מותחת את קמטי חייו ומעצבת מחדש את סדר יומו ואת משמעות חייו.

בתיגוף האדם אינו לבד. הוא אינו מחפש את עצמו, כיוון שהרוטינה מאפשרת לו לפעול גם כשאינו בשיא הכרתו, אולם מעצם הפעולה ומעצם החזרתיות, קל לו להתמיד בתיגוף. המתגף נמצא עם עוד אנשים ויוצר אתם אינטראקציה בריאה. המתגף חווה את המוזיקה המרגיעה של התיפוף על הגוף ועובר מעולם מנוון לעולם נע, בין עולם פנימי אפל, לעולם של תנועה, ריקוד, משחק וצבע. התיגוף כבר הציג יכולות בקשת גילאים רחבה מאד, בקרב שני המינים, אולם כשמדובר בקשישים שהדמנציה עלולה לפגוע בתפקודם באופן קיצוני, משמש התיגוף מעין מנוף, שמרים אותם מדי יום מסכנת ההידרדרות. עם מאמץ בינוני מצד המטפלים, שנעשה קל יותר ככל שחולף הזמן, עשוי להתברר שהתיגוף עוצר את התפתחות מחלת הדמנציה ואף מסיג אותה לאחור.

ביבליוגרפיה

ברנבאום, ר. (2010). הפעלת חולי דמנציה – למה ואיך?. בתוך: ר. ברנבאום (עורכת) אלצהיימר ודמנציות אחרות – הטיפול והתמודדות המטפלים עם תשושי נפש בקהילה  (עמ' 73-76). אשל, האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל.

גלזנר, א. (2018). פיתוח תוכנית לימודים בתיגוף לגילאי גן חובה עד כיתה ו, הפרויקט מוגש כמילוי חלקי של הדרישות לקבלת התוארM.A.  בתכנית חינוך מוזיקלי בפקולטה למוזיקה, מכללת לוינסקי לחינוך, תל אביב.

דור-האלה, נ. (ללא תאריך). להעיר את המתופפת שבתוכי. DruMeditation.

הירש, ש. (2010). טיפול באמצעות ריקוד. בתוך: ר. ברנבאום (עורכת) אלצהיימר ודמנציות אחרות – הטיפול והתמודדות המטפלים עם תשושי נפש בקהילה (עמ' 81-85). אשל, האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל.

זלוטוגורה, א. (2010). טיפול קבוצתי באמצעות אמנות. בתוך: ר. ברנבאום (עורכת) אלצהיימר ודמנציות אחרות – הטיפול והתמודדות המטפלים עם תשושי נפש בקהילה  (עמ' 77-80). אשל, האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל.

Baron, S. H. (2015). The Lived Experience of Masterful Drummers Who Facilitate Synchronized Drumming Gatherings: A Transcendental Phenomenological Study (Doctoral dissertation, California Institute of Integral Studies).‏

Campbell, P., & Scott-Kassner, C. (2013). Music in childhood: From preschool through the elementary grades (4th ed.). Boston: Schrimer – Cengage Learning.

Ridder, H. M. (2016). The future of music therapy for persons with dementia.  Envisioning the Future of Music Therapy, Chap. 10, 87-95.‏

No Comments

Sorry, the comment form is closed at this time.